במלאות 30 שנה למבצע אנטבה, יוצא לאור הספר "מכתבי יוני", אסופת מכתבים של סא"ל יוני נתניהו ז"ל, במהדורה מיוחדת. אנו מפרסמים כאן שמונה מתוכם שלושים שנה "למבצע יונתן" באנטבה הכנסת 5 ביולי 2006 בנימין נתניהו השנה היא 1945, המקום הוא מחנה העקורים בברגן-בלזן. אחד העקורים הוא תינוק בן שנה בשם יהושע. כעבור 31 שנים אותו יהושע, רס"ן יהושע שוקי שני, מטיס את המטוס המוביל של חיל האוויר הישראלי לאנטבה כדי להציל בני ערובה יהודים. חלק מבני הערובה הללו היו יוצאי מחנות ההשמדה. כל החטופים עברו סלקציה על-ידי מחבלים גרמנים וערבים. היהודים הופרדו מהלא-יהודים ונשלחו לאוגנדה הרחוקה לאחר שסומנו כבני מוות. זו המשמעות הראשונה של מבצע החילוץ באנטבה: השוני העצום שהתחולל ב-31 השנים הללו במצבו של העם היהודי. לא עוד יהיו היהודים חסרי ישע, נתונים להתעללות הרצחנית של אויביהם. יש להם מושיע ומציל בדמותם של מדינת ישראל וצבא-ההגנה לישראל. את המשמעות השנייה של אנטבה גיליתי רק לפני שנה. נשיא אוגנדה הזמין אותי ואת משפחתי להסיר את הלוט מעל לוח זיכרון למבצע החילוץ, לחטופים שנרצחו וליוני. היה זה מעמד לא שגרתי כשמדינה מכבדת נציגים של מדינה אחרת שחדרו לתוכה והרגו עשרות מחייליה. הבנתי אז, וכך גם נאמר לי על-ידי הנשיא ואחרים שמרדו באידי אמין, שהמבצע באנטבה היה רגע התפנית שבו התחיל להישבר משטר הרודנות הרצחני של אידי אמין, שטבח מאות אלפים מבני עמו. על כן, המשמעות השנייה של המבצע באנטבה היתה לא רק שחרור בני ערובה אלא שחרור מיליוני אוגנדים ממשטר הזוועות של רודן אכזר. ואילו המשמעות השלישית, כמו הראשונה, היא בעלת עוצמות אוניברסליות: המכה הניצחת שהנחית המבצע על הטרור הבין-לאומי. מבצע זה הוא אחד מנקודות התפנית במאבק הבין-לאומי נגד הטרור. אבל יותר מכל דבר אחר הוא שימש, ומשמש גם היום, סמל לעמדה שמדינה חופשית חייבת לאמץ מול הטרור: הסירוב להיכנע לתביעותיו והנכונות להשיב מלחמה. ערכים אלה צריכים ללוות אותנו גם היום, וצריכים ללוות אותנו תמיד. בפרספקטיבה של שלושים שנה ניתן להעריך נכונה את התרומה של כל אלה שעשו במבצע הזה. קודם כול מגיע קרדיט לממשלה שכל חבריה החליטו פה-אחד לאשר את המבצע, ובראשה ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שעמס על כתפיו את אחת ההחלטות הקשות שראש ממשלה כלשהו קיבל בישראל. צריך לציין במיוחד גם את תרומתו החשובה, אולי המכרעת, של שר הביטחון דאז, שמעון פרס, שתוך כדי ההכנות תרגם את הביטחון של המפקדים והחיילים בהצלחת המבצע לביטחון האישי שלו, בטחון אותו הקרין ליתר חברי הממשלה. וכן יש לציין גם את ראש האופוזיציה דאז, מנחם בגין ז"ל, שאמר לראש הממשלה יצחק רבין: אני אתך, תהיה התוצאה אשר תהיה, ונסך בוודאי גם ביטחון בראש הממשלה. בפרספקטיבה של השנים שחלפו גם עלי, אני יכול לומר היום שההחלטה של הממשלה ושל ראש ממשלה לא הייתה דבר של מה בכך, והתוצאה המוצלחת לאחר מעשה אינה מפחיתה כהוא זה מגודל הסיכון הלאומי והאישי שראש הממשלה והממשלה נטלו על עצמם. וצריך להצדיע לרמטכ"ל, מוטה גור ז"ל, לראש אג"ם דאז, קותי אדם ז"ל, שגם הוא היה בין הדוחפים בדרג הצבאי, לבני פלד, מפקד חיל האוויר, לשוקי שני, אמנון הלבני ז"ל ולחבריהם הטייסים שהיו מוכנים לטוס במשימה הזאת אל הבלתי נודע, אל האפשרות של נחיתה בעלטה מוחלטת - זאת היתה ההנחה, וזהו סיכון שטייסים בודדים היו מוכנים לקחת על עצמם. אינני יודע אם יש צבא אחר או חיל אוויר אחר שהיה מוכן לקחת על עצמו משימה כזאת. סיכונים כאלה אל מול הבלתי נודע היו מוכנים לקחת גם מפקדי ולוחמי הכוח כולו, ובראשם דן שומרון, מפקד הצנחנים מתן וילנאי, ומפקד גולני שהיו אמורים להילחם בצבא אוגנדה. כי הרי איש לא ידע כיצד יתפתח המבצע ואם הכוח הפורץ, כוח החוד של סיירת מטכ"ל, יצליח במשימתו. הייתה אפשרות שכוח גדול של צבא אוגנדה יגיע מקמפלה הסמוכה, כח גדול בהרבה מהכוח הקטן ששלחה ישראל לשדה התעופה באנטבה. המפקדים והלוחמים גילו לא מעט עזות ונועזות, כשנטלו על עצמם את המשימה הכבדה להדוף את צבא אוגנדה. בין הלוחמים של הכוח הזה היה החייל סורין הרשקו, שנפצע בהיתקלות הבודדת על גרם המדרגות בטרמינל החדש. הוא נורה בחוט השדרה, ובמשך שלושים שנה הוא נושא את תוצאות פציעתו באצילות נפש שמעוררת פליאה אצל כל מכיריו, אצל העם כולו. ולבסוף הצדעה ל-60 לוחמי ומפקדי סיירת מטכ"ל, לרבות סרן שאול מופז, שנחתו בשדה באנטבה, נעו לטרמינל הישן, חיסלו את השומרים האוגנדים, נלחמו בחיילי צבא אוגנדה, חיסלו את המחבלים, שחררו את החטופים והשמידו את מטוסי ה"מיג" שהיו יכולים לדלוק אחרי ה"הרקולסים" ולהפיל אותם מהשמים. כמו כל עם ישראל, כמו רבים בעולם, גם אני שמעתי על המבצע בכלי התקשורת. הייתי אז בבוסטון שם סיימתי את לימודי כסטודנט באוניברסיטת .MIT התגובה הראשונית שלי היתה צהלה, וכעבור דקה שאלה – צלצלתי אל אחי עדו, ושאלתי אותו שאלה אחת: האם הוא כבר דיבר עם יוני. לא הייתה שום שאלה מי הכוח הפורץ – כמובן היחידה – ומי עומד בראש הכוח הפורץ. עידו אמר לי שהוא לא שמע מיוני ושהוא יחזור אלי. אבל הוא לא חזר אלי, כי גם אליו לא חזרו. וככל שנקפו השעות, חלחלה ההכרה בתוכי שיוני נהרג באנטבה. אינני יכול להסביר מדוע חלחלה ההכרה הזאת הפעם, שכן יוני היה באין-סוף מבצעים, לעיתים בקרבות, ומעולם לא הייתה לי הרגשה כזאת. אבל הפעם ידעתי. כשעדו צלצל אלי לפנות בוקר כבר ידעתי עוד לפני ששוחחתי אתו. זה לא היה הרגע הקשה בחיי. זה היה הרגע השני הכי קשה בחיי, משום שבאותו רגע הבליחה במוחי רק מחשבה אחת: כיצד אוכל להגיע להורי לפני שהידיעה על מותו של יוני תגיע אליהם בדרך אחרת. אבי היה אז פרופסור באוניברסיטת קורנל, שנמצאה במרחק של שבע שעות נסיעה מבוסטון, ורציתי להקדים ולהגיע אליו ואל אימי, כדי שלא ישמעו את החדשה הנוראה בדרך עקיפה. והגעתי אליהם. עבור משפחתי, ועבור המשפחות של ז'אן ז'אק מימוני, פסקו כהן, אידה בורוכוביץ ודורה בלוך, שנרצחה למחרת בבית-החולים בקמפאלה, עבורנו אנטבה היא פצע שאינו מגליד. אולי הוא פצע שנסגר, אבל הוא איננו מגליד. עד יומי האחרון אשא בלבי, כפי שנשאתי בימי נעורי, את רישום עוז רוחו וגבורתו של יוני, את אמונתו המוחלטת בצדקת דרכנו, את עמידתו האיתנה מול הגדולות שבמצוקות, ומעל הכול את חום לבו ואת האנושיות שלו. מותו של אח שנגדע בדמי ימיו, הוא אירוע טראומטי מכל בחינה שהיא, והוא שינה את מסלול חיי והיטה אותם לכיוונם הנוכחי. אבל יגונו של אח שכול, מכאיב ומפלח ככל שיהיה, איננו משתווה לסבלם הכבד מנשוא של הורים ששכלו את בניהם. במהלך השנים מאז אנטבה פגשתי הורים רבים כאלה. דאבתי על שברם כפי שדאבתי על כאב הורי. מי ייתן שהורים אלה, שהקריבו את הקורבן הנורא מכול, ימצאו נחמה בכך שבסיפורו של יוני וחבריו האמיצים באנטבה מהדהדת גבורתם של כל בניה הנופלים של ישראל. במלאות 30 שנה למבצע אנטבה, יוצא לאור הספר "מכתבי יוני", אסופת מכתבים של סא"ל יוני נתניהו ז"ל, במהדורה מיוחדת. אנו מפרסמים כאן שמונה מתוכם |
|