בג"צוקרטיה יהושע שגב חושש שחקיקת חוק יסוד החקיקה עשויה לעקר ההליך הדמוקרטי באופן בלתי הפיך 25/6/2006 לאחרונה נתבשרנו על ידי שר המשפטים, חיים רמון, ונשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, כי ברצונם לקדם את הצעת "חוק יסוד: החקיקה", שתעגן בחוק את עליונות חוקי היסוד על פני חוקים רגילים ואת סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים של הכנסת. בנוסף, פורסם בתקשורת כי הצעת החוק תעובד בזריזות ותחוקק עוד טרם יציאת הכנסת לפגרת הקיץ. מה עומד בסיס יוזמה זו? מה פשר החיפזון שאחז בקרב הנוגעים בדבר? תומכי הצעת החוק, שגרסתו הראשונה הוצגה לכנסת ב-1975, ציינו לרוב כי מדובר ב"חוק החוקים", שיציב מסגרת חוקתית לכל מעשי החקיקה העתידיים; חקיקתו תייסד היררכיה חוקתית מפורשת ותמנע אנרכיה; החוק יתרום ללגיטימציה של הליך חקיקתם ההדרגתי של חוקי יסוד; יהיה בו משום צעד רב משמעות לקראת כינון חוקה למדינת ישראל וכי יסמיך את בית המשפט העליון לפסוק הלכה בעניין כשרותם הקונסטיטוציונית של חוקים רגילים בשם ההגנה על המיעוט וזכויות האדם. אולם דווקא משום שהצעת חוק יסוד: החקיקה היתה מספקת תשובה למרבית השאלות והמחלוקות החוקתיות היסודיות הנוגעות למסגרת החוקתית של ישראל, היא מעולם לא נחקקה. סלעי המחלוקת העיקריים באשר להצעת החוק הזו היו סעיף המעניק שריון לכל חוקי היסוד הקיימים והסמכת בית המשפט העליון לבקר חקיקה ראשית. במהלך הדיונים בהצעת החוק טענו חברי כנסת רבים כנגד הלגיטימיות הדמוקרטית של הוראות משוריינות. היו שחששו כי הענקת שריון גורף לכל חוקי היסוד הקיימים תוביל לשריונם של חוקי יסוד שאינם ראויים לכך. חברי כנסת רבים התנגדו לרעיון של ביקורת שיפוטית כשלעצמו, אולם גם רבים מאלה שקיבלו את לגיטימיות הביקורת על המחוקק, התנגדו להעניק סמכות זו לבית המשפט העליון, שבהרכבו הנוכחי נתפס בעיניהם כבלתי יציג וכמוסד ששיטת מינוי השופטים בו היא בלתי הוגנת. רבים מחברי הכנסת האמינו כי חקיקת הצעת חוק היסוד בלא פתרון המחלוקת בדבר שיטת המינויים לבית המשפט העליון עשויה להיות בעלת תוצאות הרסניות, במיוחד משום שלא סמכו על נשיא בית המשפט העליון שירסן את בית המשפט מלשנות את הסטטוס-קוו החוקתי. מקסם שווא יוזמת החקיקה החדשה היא ניסיון של הרגע האחרון לקבע לפני פרישתו את מפעל חייו של נשיא בית המשפט העליון: בגצוקרטיה מלאה של המשטר הישראלי. הבגצוקרטיה היא שיטת משטר ייחודית המונהגת בישראל מאז שנות ה-80, ובמיוחד לאחר מה שכונה "המהפכה החוקתית". על פי השיטה, החלטות והכרעות פוליטיות חשובות יעשו בידי שופטי בית המשפט העליון – קבוצת אנשים מצומצמת בלתי נבחרת המתמנה בשיטה של "חבר מביא חבר". קבוצה זו מינתה את עצמה למנהיגי החברה הישראלית ונטלה על עצמה את התפקיד של רועה מוסרי חברתי – להדריך את החברה הישראלית באשר לראוי ולרצוי. במסגרת משטר זה, קבע הנשיא ברק כי הכל שפיט וכי מעצם קיומו של סכסוך נדרשת הכרעה שיפוטית. בהתאם לדגם משטרי זה כל ההכרעות המהותיות והפוליטיות מאז שנות ה-80 עומדות לבחינה ולעיון משפטיים. בהתאם, נטל לעצמו בית המשפט העליון בפסק הדין בנק המזרחי לפני למעלה מעשור סמכות רחבה לביקורת שיפוטית של חוקי הכנסת והפך לבעל המילה האחרונה בכל סוגיה וסוגיה. חקיקת חוק יסוד: החקיקה במחטף חוקתי עשויה לקבע מצב דברים זה לשנים רבות ולעקר את ההליך הדמוקרטי באופן כמעט בלתי הפיך. לרבים בישראל קוסם הרעיון של בית המשפט כרועה מוסרי של החברה, המוליך את מקנהו למנוחה ולנחלה, וכמוסד חזק הבנוי לתלפיות בעל רצון ויכולת להוביל את החברה הישראלית בזמנים טרופים. אולם רעיון זה הוא מקסם שווא, והסכנה הנובעת ממנו מצויה ככתובת על הקיר – עם ישראל יהיה כעדר ההולך אחרי הרועה המוסרי כצאן כנוע לכל אשר יפנה. ד"ר שגב הוא מרצה בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה |
The Case Agianst Israel's Enemies by Alan Dershowitz 
Coming from England and particularly from the BBC, MUST BE SEEN VIDEO! ANOTHER MUST SEE VIDEO |