בנימין נתניהו, כי אין ברירה אחרת


משה איפרגן, ודן ברץ (פורסם במקור ראשון) 20 אוקטובר 2005

בנסיבות הקיימות ראש הממשלה הבא יהיה או אריאל שרון או בנימין נתניהו, זאת הטענה שסביבה סובבים הדברים הבאים.

א. הליכוד וא"י

ב-1993 נחתם הסכם אוסלו שיצר מצב פוליטי פנימי ובינלאומי חדש; בנימין נתניהו כיו"ר הליכוד ניהל אופוזיציה תקיפה כנגד ההסכם וזכה לשנאת השמאל. ב-1995, חודשים ספורים לאחר רצח יצחק רבין ז"ל, נבחר בנימין נתניהו ברוב זעום, וחמת-זעם השמאל ומערכותיו כוונה אליו: כל מערכות הממשל גויסו, כולל הפעלת המשטרה והפרקליטות נגדו וכנגד ממשלתו. בנוסף להיותו נושא האשמה של המחנה הלאומי ("המסית לרצח שגם ירש" כפי שהגדירו בשמאל), ובנוסף להתקפות חסרות תקדים עליו ורצח אופי בלתי נתפש במימדיו שעברו הוא ובני-משפחתו, נאלץ נתניהו להתמודד גם עם ביל קלינטון, נשיא אמריקני עוין ו"הזוי אוסלו".

ובכל זאת הצליח נתניהו לבלום את הטרור ואת נסיגות אוסלו, אמנם בתמורה לוויתורים בחברון הערבית ובוואי, אך תוך המשך בנייה בהתנחלויות, בניית הר חומה ויצירת התניות בתהליך הנסיגות, שהביאה להאשמתו משמאל כ"הורס תהליך אוסלו". את שלטון נתניהו הפילו אנשי ימין, אשר מתוך עיוורון פוליטי לא הבינו כי בתנאים ההם נתניהו היה ראש הממשלה הטוב ביותר למחנה הלאומי; מי שהתנאים אינם מעניינים אותם, העבירו את שרביט ראשות הממשלה לאהוד ברק, וההמשך ידוע. ב-2003 התמודד נתניהו מול שרון והפסיד, לא מעט בשל תמיכתם השגויה של אנשי ההתיישבות בשרון. הוא הפך לשר אוצר בעל הישגים כלכליים מרשימים, והתפטר טרם יישום ההתנתקות.

ניתוחנו מעלה את התמונה הבאה: נאמני א"י לא הפנימו עדיין ששליטה על כל השטח מן הים ועד לנהר היא בעייתית מאוד מטעמים דמוגרפיים, ולכן היו חסרי פשרות; לעומתם, ראשי המדינה מטעם הליכוד והעבודה נאלצו להתייחס לדמוגרפיה ולהתפשר. וכך, כאשר איש ליכוד ביצע פשרה כלשהי, הוא הותקף ע"י הימין, גם כאשר פשרותיו היו פחותות בהרבה מאלו שהדחתו הביאה אליהן. ההיסטוריה מוכיחה כי הפעילות המדינית לקראת הסדרים מדיניים הכוללים ויתורים מאפיינת את כל קברניטי הליכוד מאז שעלה לשלטון; על הימין האידאולוגי ללמוד לחיות תחת הנחה זו, שכן תמונת המצב עקיבה לגמרי: בגין ז"ל ויתר על סיני, פינה יישובים והכיר בקיומו של עם פלסטיני; שמיר הלך לוועידת מדריד והופל בין היתר ע"י הימין; נתניהו ויתר כאמור על חברון הערבית והופל ע"י הימין; שרון פינה את חבל עזה וצפון השומרון באופן חד-צדדי (ועוד ידו נטויה). והעם? זה ברובו, כך מסתבר, וזו נקודה מכרעת, מעודד התנהלות זו כשהוא סבור שיש תמורה מתאימה בצידה (ומהלכי שרון נתפשים, לצערנו, בידי חלק גדול בציבור ככאלה).

הנהגת הימין האידאולוגי איננה מבינה שלמעשה אין, תחת הנחותיה ודרישותיה הנוכחיות, אף איש ליכוד היכול לקבל את עקרונותיה באופן מלא, ולכן היא נוקמת גם במנהיג הליכוד הלאומי ביותר. אך האם בכך היא מגלה תבונה פוליטית? הרי מהחלשת נתניהו מתחזק רק אריאל שרון – האם כך עדיף? יתר על כן, יש אשמה לא מועטה לנאמני א"י הבלתי-סלחניים בתהליך הנסיגות המעמיק, שכן הם יכלו, בזמן אמת, לשמר ממשלות ימין לאומיות יחסית באמצעות פשרה יזומה, אך העדיפו להפילן, וגרמו לנזק גדול בהרבה. כיום ישנה סכנה דומה.

אין בימינו מפלגה ימנית היכולה להחליף את הליכוד בראשות המדינה. הימין האידאולוגי, המצוי במיעוט, רואה בכך שבר גדול, אך העם, לצערנו, רואה זאת אחרת, ובסה"כ, מאז המהפך, ממשיך (בהפסקות) להצביע עבור מנהיגי ימין פרגמטיים. אם כן, כששואלים מי רצוי שינהיג את המחנה הלאומי, יש לקחת בחשבון שעליו להיות איש ליכוד, ושעליו להיות נכון לפשרות. זו המציאות של ימינו: זה הליכוד, זה מה שהעם רוצה, ובמנהיג כזה הוא יבחר, נאהב זאת או לא. השאלה היחידה היא האם המחנה הלאומי רוצה להשתתף בבחירת אותו מנהיג ובעיצוב מדיניותו, אם לאו.

המסקנה היא שעלינו, הימין הנאמן, נגזר להלחם היום על מזעור נזקים ולא על האידאולוגיה כולה, שאחרת נפסיד הרבה יותר. זוהי קריאת הכיוון הנחוצה: לחבור למנהיג הלאומי ביותר שכשיר להיות ראש ממשלה בליכוד ולחזקו, ולא להלחם בו ובליכוד, מבפנים ומבחוץ, כבמפלגה ש"איבדה את דרכה". כפי שהראינו, זוהי הונאה עצמית - הליכוד פועל למען פשרה באופן עקיב וכך, כפי הנראה, ימשיך.

ב. נתניהו

בנימין נתניהו סומן כאויב העיקרי של השמאל מרגע הופעתו בשדה הפוליטי בישראל, ונשאלת השאלה: מדוע? התשובה היא שלראשונה זיהה השמאל איש עם סדר-יום ימני מקיף ובעל יכולת לשנות את מערך הכוחות במדינת ישראל. אין מנהיג אחר במחנה הלאומי המועמד לראשות ממשלה המזוהה כסיכון כולל כזה עבור השמאל, וזוהי הסיבה לטירוף האוחז בו ביחס לנתניהו.

שהרי אין לנבחרי ציבור אחרים, דוגמת לנדאו או שרון, מצע ברור בעניינים כלכליים, משפטיים, חברתיים, ערכיים, מסורתיים, וכו'. היחיד שיש לו תמונת עולם ערכית ישראלית-יהודית שלמה, הוא נתניהו. השאר פשוט רוכבים על שאלת השטחים, על תפיסה בטחונית ועל אמינות אישית. ייתכן וכאן נעוצה הסיבה לאכזבה מנתניהו גם בימין, מעין "התקוה הלבנה שהכזיבה", ולכן שפיטתו המוגזמת לחומרה.

אמנם נכון, התנהלותו של נתניהו ביחס להתנתקות הייתה בעייתית: מחד גיסא הוא התנגד: במשאל המתפקדים, בנסיון הפוטש בו ננטש ע"י שרי הליכוד הבכירים, בנסיון לגיבוש 61 ח"כים להרכבת ממשלה חדשה, ובפעולתו לדה-לגיטימציה של ההתנתקות בציבור; מאידך גיסא, נתניהו בחר שלא לצאת כנגד ההתנתקות בכל מחיר, ופרש מאוחר מדי מן הממשלה. היינו, מצד אחד לא מורד, מצד שני לא קונפורמיסט. הזוהי הגדולה שבצרותיו של המחנה הלאומי? אפשר להתחשבן עם נתניהו על לחיצת היד לעראפת, על חברון ועל שלא התפטר מוקדם יותר ועוד; אך גם אפשר לזכור לו את לחימתו בטרור (בניגוד לפוגרום המתמשך שהתחולל כאן בתקופת שרון), את בלימת אוסלו, את העובדה שלא גירש יהודים (למרות לחץ גדול), את התחייבותו למשאל עם בכל וויתור על שטחי מולדת, את בניית הר חומה, את היותו הרפורמטור הכלכלי-חברתי הגדול, אשר הציל את ישראל ממשבר קשה והצעידה לצמיחה בריאה תוך שינוי האקלים החברתי האנטי-פרודוקטיבי ששורר בישראל ועוד.

אם-כן, במחנה הימין רק לנתניהו יכולת לא רק להנהיג, אלא גם לעשות זאת מתוך תפישת עולם מגובשת ורב-מימדית. רק לו יש הצלחות לא מבוטלות מתקופת כהונתו כראש-ממשלה וכשר אוצר. הוא אף הוכיח את נאמנותו למחנה הלאומי, גם כששילם על כך מחיר יקר. אמנם נכון, נתניהו ממשיך לעבור השחרה שיטתית, שגם בימין יש המשתתפים בה, אך בל ניתן לכך לטוח עינינו מראות בו מה שהוא: מנהיג לאומי מוכשר – היחיד שיש כיום.

ג. המערכה הפוליטית הקרובה

עם ההתנתקות ספג הימין מכה קשה ואם להאמין לווייסגלס (וכדאי לעשות כן) לשרון יש תוכניות להשיב את ישראל לקווי גדר ההפרדה (ההולכים ומתכווצים) תוך פינוי עוד כ-60 אלף מתיישבים. אך אילו פתרונות פוליטיים מציע כיום הימין האידאולוגי? "ראש ממשלה עם כיפה", "מהפכה אמונית", "גוש דתי חרדי-לאומי" ושאר פנטזיות. אלא שרובו הגדול של הציבור נמצא במרכז המפה הפוליטית, ולכן קטנה, כמעט זניחה, השפעת המשחקים הפנימיים הללו על השדה הפוליטי בכללותו. הבחירות הכלליות קרבות: בעוד חודשים ספורים. הזמן דוחק.

במאבק על ראשות הממשלה מתחרים שניים: נתניהו מול שרון. לנדאו הוא גימיק: הוא חסר כישורים ונסיון לתפקיד, אין לו פופולריות וכריזמה, וגם הפירגון הזמני שהוא זוכה לו מצד התקשורת (בעידוד אנשי שרון) נועד בעיקר להחליש את האויב האמיתי – נתניהו. ועוד נקודה מכרעת: בשנים הקרובות חובה להחזיק בהגה השלטון, בכדי לבצע שינויים בתחומים חשובים בחברה הישראלית ובמוסדות המדינה (תקשורת, משפט וכו'), כך שישתנה מאזן הכוחות במרכזי השליטה ויתקיים בהם ייצוג הולם יותר לכלל הציבור. רפורמה שכזו, שיש לה תמיכה רחבה מאוד בציבור, יכול להוביל רק נתניהו, המבין היטב את חשיבותה.

לכן, מסקנתנו היא כי צו השעה הפוליטי של המחנה הלאומי הוא להתאחד סביב מנהיגותו של נתניהו. יש לאפשר לנתניהו להתמודד מול שרון על המגרש המרכזי במדינת ישראל ולא לגרום לו לאבד כוחות במאבק מול הימין הכעסני בליכוד ומחוצה לו. כדי לבצע זאת יש להסכים עימו על גבולות הפשרה, ואז לתמוך בו בגלוי. הגיעה העת שמחנה הימין האידאולוגי יפנים שלעיתים על מנהיג ציבור לבחור ברע במיעוטו, ויבין כי הליכוד הוא מפלגה מתפשרת באופן מסורתי (ולכן גם מפלגת שלטון). הלכה למעשה, אין כיום למחנה הלאומי שום אפשרות משמעותית אחרת להשפיע על המהלכים ההיסטוריים הנוכחיים, מלבד התאחדות גורפת סביב מנהיגותו של נתניהו. כל התנהגות פוליטית אחרת עלולה לעלות ביוקר מכל הבחינות. אם תהיה לנתניהו חזית רחבה, אחידה ותומכת, אולי תקום ממשלת ימין. אם יצעד לבד, נקבל שוב ממשלת שמאל, עם או בלי הליכוד.