לא יהיו עוד קצבאות 28.12.2003 בנימין נתניהו The Marker אנחנו נמצאים במהלכו של שינוי עמוק מאוד בפני הכלכלה והחברה בישראל. השינוי קשה לקבוצות רבות בחברה הישראלית ואני מודע לקושי זה. הקושי העיקרי הוא לשנות תפיסה, כאילו אפשר לעשות מדיניות חברתית נפרדת ממציאות כלכלית - אין חיה כזאת ולא היתה אף פעם חיה כזאת. אי אפשר להניע את הגלגל החברתי בלי להניע את הגלגל הכלכלי. אומרים שהם קשורים זה זה לזה, וזה נכון, אבל יש סדר מסוים. אתה לא יכול לשפר את המצב החברתי אם אתה לא מניע קודם את הגלגל הכלכלי. רוסיה הסובייטית היא דוגמה טובה לכך: חברה משכילה בצורה בלתי רגילה, עם מתמטיקאים, מדענים ורמת לימודים פנטסטית, הגיעה לפשיטת רגל מוחלטת. אנחנו צריכים לתת למי שצריך, למי שלא יכול לעבוד, אבל בלי להניע את הגלגל הכלכלי נגיע למצב שכל המכונה תקרוס. המבחן הגדול הוא שאחרי שמניעים אותו, מניעים את הגלגל החברתי באופן כזה שלא יישבר גלגל השיניים המלא. אנחנו לא שברנו אותו, אבל הגלגל שלנו הסתובב שנתיים אחורה והאתגר הגדול היה לעצור את ההידרדרות הזו לאחור ולהתחיל להניע קדימה. לממדי העוני ולפערים בין קבוצות שונות יש כמה הסברים וכולם מוליכים למסקנה שחייבים לעבור מתרבות של קצבאות ותמיכה ממשלתית לתרבות של עבודה ועצמאות. בין ההסברים ניתן לציין את שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה בישראל, את פערי החינוך בין קבוצות אוכלוסיה שונות להם תרמה בין השאר מהפיכת ההיי-טק בעולם וכמובן את הגידול במספר העובדים הזרים בישראל. הזרים גרמו להורדת שכר דווקא במקצועות בעלי שכר נמוך יחסית ודחקו ישראלים מענפים רבים. יותר ויותר אנשים מבינים עכשיו שהניסיון לטפל בעוני באמצעות תשלומי העברה ומסים מוצה. הוא פשוט נכשל. מדיניות שכל כולה הבראת המשק מאז תחילת השנה, עת הוקמה הממשלה הנוכחית, אנו נוקטים מדיניות שכל כולה הבראת המשק, חידוש הצמיחה ובהכרח הקטנת הפערים והתמודדות נכונה עם בעיית העוני. הקיצוץ בהוצאות הממשלה היה מהלך חיוני לעצירת ההידרדרות במשק. אחרי שנתיים שבהן לא יכולנו לגייס כסף בחו"ל ונאלצנו לשלם ריבית אדירה על איגרות חוב של ממשלת ישראל, הכל השתנה. הריבית ירדה בכמעט 50%, הממשל האמריקאי העניק לנו ערבויות תוך הבעת הערכה לצעדים שננקטו. אישרנו רפורמות חשובות ובראשן הרפורמה להצלת קרנות הפנסיה. הצלנו את הקרנות ונתנו וודאות למבוטחים. אנחנו נמצאים בשלב השני, בטיפול במונופולים ובהעצמת המעבר מקצבאות לעבודה. אנחנו מביאים את תוכנית ויסקונסין לארבע ערים ואחרי שנלמד את הלקחים נרחיב אותה. אנחנו מקימים יחידה לאכיפה של המשרד לבטחון פנים - בדיקה של מקרי הונאה בביטוח לאומי, יש הרבה מקרים כאלה ואיתורם יחסוך למדינה כסף רב ויאפשר לתת יותר לאלה שבאמת זקוקים וראויים לסיוע. אנחנו ממשיכים להוציא מישראל עובדים זרים. כ-70 אלף עזבו את ישראל בשנה החולפת ומספר דומה אמור לעזוב בשנה הבאה. הזרים שעוזבים מפנים מקומות עבודה, והמעסיקים יצטרכו לשלם לישראלים שמחליפים ויחליפו אותם קצת יותר. במקביל, עובדים ישראלים יצטרכו לקום ולהתרגל ללכת לעבוד, כי לא יהיו קצבאות. המפגש של שני הדברים האלה הוא צעד חיוני במלחמה בעוני. אנחנו ממשיכים להוריד מסים גם ליחידים וגם לחברות. הורדת מסים עוזרת להשקעות, ליצירת מקומות עבודה ולצמיחה והיא מטיבה עם כולם. אנחנו משקיעים כסף רב בתשתיות של כבישים ורכבות. זוהי דרך מצוינת נוספת להקטין פערים. הרכבת והכבישים המהירים יבטלו את המושג פריפריה בישראל, הם יעודדו אנשים לעזוב את המרכז ולעבור להתגורר בצפון ובדרום שם יש להם הזדמנות לרכוש בית במחיר זול יותר. אנחנו ממשיכים בהפרטות של חברות ממשלתיות ובנקים. עוד צעד נכון להבראת הכלכלה. השלב השלישי הוא הצמיחה. חשבנו שנראה את הצמיחה בתחילת 2004 ועכשיו ברור שכבר בשנת 2003 המשק עבר לצמיחה מתונה. הציבור עדיין לא מרגיש זאת, אבל זה ניכר ביצוא הטכנולוגי. בהדרגה יותר ויותר אנשים ירגישו בכך. השיפור במצב הכלכלי בישראל ומדיניות הממשלה הביאו בחודשים האחרונים גם להורדת הריבית. כמובן שיש לזה אפקט מיידי על הכלכלה. ראו מה קרה בארה"ב כשלחצו על דוושות הריבית והכלכלה זינקה. עסקים נחנקים תחת הריבית הזו. עסק קטן וקטנטן - חייו וחיי משפחות תלויים בזה. כאשר הריבית יורדת נעשה צדק חברתי כאשר הריבית יורדת נעשה צדק חברתי, כי הורדתה מכניסה כסף לכיסים, ישר לאזרחי המדינה. מדובר במאות שקלים לחודש לאיש עם האוברדרפט ולנוטל המשכנתא. אנחנו עדיין בשלב הקשה שבו צריך להסביר לכולם שחייבים לשנות תפיסה. להבין שאי אפשר להביא לשיפור ברמה החברתית בלי שנשבור את מלכודת העוני שהכנסנו את המדינה לתוכה. זו מלכודת שחונקת את הצמיחה ויוצרת דורות שלמים של עניים. יש כאן משולש שצלע אחת שלו הן הקצבאות. אלה הגיעו לממדים מבהילים - אנחנו מוציאים 33 מיליארד שקל לביטחון ו-44 מיליארד שקל לקצבאות. את הסכום הזה צריך לכווץ ואז באמת יהיה כסף למי שבאמת זקוק, למי שבאמת לא מסוגל לעבוד. אם אנחנו רוצים לדאוג למי שלא יכולים לעבוד - צריך להגיד למי שכן יכול לעבוד - תלך לעבוד. הצלע השנייה היא המונופולים ואנחנו במאמץ גדול לביטול המונופולים ולהגברת התחרות. עשינו חישוב במשרד האוצר מה היא עלות המונופולים וקיבלנו מספר גדול מאוד. כשאתה עושה חישוב כמה עולה חוסר היעילות, ריבוי העובדים והמשכורת המנופחות - זה מגיע לפחות ל-5,000 שקל למשפחה מדי שנה. פתיחת הנמלים והפיכתם לחברות שיתחרו זו בזו היא הדוגמה הבולטת ביותר. כמעט כל הסחורות היוצאות ונכנסות לישראל עוברות בנמלי הים. חוסר היעילות שם מייקר מחירים. התחרות בנמלים תוזיל מחירים ותשפיע על כל אזרח במדינה. לצד המונופולים יש גם דואפולים. הבנקים למשל. שוק הבנקים אצלנו הוא ריכוזי ולא תחרותי מספיק. הפער בין ריבית החיסכון לבין הריבית על האוברדפט הוא מהגבוהים בעולם. אנחנו נעשה רפורמה בשוק הבנקאות בישראל כדי להגביר את התחרות. יגרום לצדק חברתי משום שהיא תקטין את האוברדרפט, תשלומי המשכנתא העמלות - הוצאות שמכבידות בעיקר על האזרחים הפחות מבוססים כלכלית. הצלע השלישית היא המסים. כדי לממן את הגידול בקצבאות, את הריביות הגבוהות ואת המחיר העודף של המונופולים בשנים האחרונות, נאלצו ממשלות ישראל להעלות מסים. כשהמסים עולים, ישראלים ממעמד הביניים נופלים לתוך מלכודת הקצבאות ומעגל העוני גדל. כדי לשנות זאת ולשבור את מלכודת העוני, צריך לצמצם את הקצבאות ולדאוג שמי שיכול לעבוד ילך לעבוד, לפתוח את המונופולים ולהוריד מסים - האם כל זה יספיק? אני מאמין שכן. הדרך הנוספת לצמצם פערים היא העלאת רמת החינוך. החינוך בישראל לא סובל מבעיה של משאבים, אלא מאופן השימוש במשאבים הללו, צריך להיות אמיצים ולערוך שינוי יסודי - צריך להביט לדוגמה בחינוך הרוסי "האפור" במדינת ישראל - הם מקנים לילדים שלהם ערכים של אחריות, של הישגים אישיים, של לקום על הרגליים ולנסות שוב, וכמובן ערכי לאום. צריכה להיות רפורמה מקיפה בחינוך בישראל של עידוד המצוינות, של מתן סמכות ניהול וביצוע למנהלים בבתי הספר ושל תגמול המורים הטובים. לא צריך להירתע מזה ולמיטב ידיעתי במשרד החינוך שוקדים בימים אלה על רפורמה ברוח זו. המהלכים כולם קשים לביצוע, אבל הכרחיים. אני יודע בוודאות שזו הדרך הנכונה, אני חש ושומע שיותר ויותר אזרחים במדינה משוכנעים בכך גם הם. |
|