אבא, אמא, ביבי ועדו היקרים,



שוב אנחנו נמצאים "אי שם" בארץ ועוברים סדרה הנקראת "אימון הפרט". מטרתה של סדרה זו היא להכשיר את החייל למצב, שבו יימצא לבדו – ביום, בלילה, בשטחים עוינים ולא עוינים, בזמני מלחמה, התקפות, הסתערויות וכו'. אנו מסתערים על גבעות, מתגנבים ליעדים מסוימים, יורים למטרות נסתרות, מסתתרים בשטח, תופסים מחסות, "נלחמים" בשטחים בנויים וכו'. בקיצור, מלא עניין.



עבר שבוע מאז כתבתי לאחרונה. השבוע הזה עבר באמת מהר מאוד. כבר השביעי לחודש. וכבר אני נמצא בצבא שלושה חודשים שלמים! היום שבת - ואנו נחים. אני משעין את המכתב על Travels with Charley של סטיינבק. אני מספיק לקרוא בו בדיוק פעם בשבוע – ברגעים כאלה.



נחמד לשמוע מכם על הנעשה בבית. על האורחים הבאים אליכם, על הלימודים של ביבי ועדו ועוד. כל כך הרבה זמן, נראה לי, עבר מאז עזבתי את בית הספר, ולמעשה בכלל לא עבר זמן רב. ארבעה או חמישה חודשים, לא כן? וכל כך אני משתוקק לשוב וללמוד! מילא, עוד אחזור לזה.



הופ! ברגע זה קראו בשמי לקבלת המשכורת. אני זז מייד. זהו. אני עומד כעת בתור. לפני כחמישה חיילים. כמובן, שאנו עומדים כשהנשק ביד. הוא צמוד אלינו או, כפי שאומרים, אנו צמודים לנשק. לכל מקום שאנו הולכים הנשק בא איתנו. התרגלנו לאכול כשהוא מונח לצדנו, לישון כשהוא "מחובק" לגופנו – מחשש שמא יעלם פתאום. בכלל, בצבא מתבצעות גניבות במידה שקשה לשער. כל הנתפס בגניבה דינו נגזר – מעצר מיידי. הצרה היא שכל מי שחסר לו ציוד כלשהו, חייב למלא "טופס אובדן ציוד" ולהישפט על כך. תארו לכם, שבעד איבוד כובע עבודה שעולה פחות מלירה אחת, צריך לשלם 10 לירות (שווי הציוד בתוספת קנס). ברור מדוע מרובות כל כך הגניבות בצבא. לי, ברוך השם, עוד לא חסר דבר ואני מקווה שגם לא יחסר. בפלוגה שלנו הגניבות מעטות יחסית. ובכן, קיבלתי את הכסף (17 לירות).