בעיני ארז תדמור העליהום על נתניהו הוא הודאה של השמאל כי אינו יכול להתמודד עם הצלחתו 17/3/2008 הרבה מאוד זמן לא נרשמה במחוזותינו היסטריה רבתי של כלי התקשורת סביב רכילות פיקנטרית מהסוג הנמוך ביותר כפי שנרשמה בימים האחרונים. מהדורה אחרי מהדורה, תוכנית רדיו אחרי תוכנית אירוח, פרשן אחרי מנחה, בוחשים כולם בפרשת המלון ונוטלים חלק בעליהום נגד ביבי ובלינץ' התקשורתי נגד שרה. חוסר הפרופורציה, הלגלוג, השמחה לאיד ומעל הכל השנאה. השנאה התהומית ליריב פוליטי אידיאולוגי שהכישלון במאבק הרעיוני מולו מאלץ את יריביו לרדת נמוך, נמוך מאוד, ולנסות לזנב בו מאחור. מזה כעט 20 שנים מתריע בנימין נתניהו שוב ושוב מפני ההשלכות הצפויות למדינת ישראל כתוצאה ממהלכים מדיניים וביטחוניים, ופעם אחר פעם מתבררות אזהרותיו כצודקות. במקום בו לוקים כולנו בקוצר רואי, מתגלה ביבי כמנהיג בעל ההבנה החדה והבהירה ביותר של הסכנות והאיומים הניצבים לפתחנו. בתחילה היה נתניהו המתריע הראשי מפני הסכמי אוסלו וטען כי יעלו במאות הרוגים ויביאו את הטרור מתוניסיה למרכז ערי ישראל. לתקשורת, שעסוקה היתה בליבוי וביח"צון חגיגות השלום לא היה כוח להקשיב לנתניהו, גם לא חשק. ביבי הוצג כרואה שחורות אנאכרוניסטי שעסוק בהשבתת השמחה. "הליכוד פוחד פחד מוות משלום, לא היתה קטיושה מעזה וגם לא תהיה", אמר יצחק רבין בשנת 1994 בתגובה לאזהרות נתניהו ובני בגין כי הסכמי אוסלו יביאו את הקטיושות לאשקלון. הזמן הוכיח מי צדק. שילמנו את המחיר כשנבחר נתניהו לראשות הממשלה הצליח להוריד את הטרור לרמה כמעט אפסית, אך התקשורת לא מחלה לו על בלימת הסכמי אוסלו ותביעתו לעצור את מירוץ הנסיגות עד שיעמדו גם הפלשתינים בהתחייבויותיהם. את המחיר על דבקותו בעמדותיו שילם נתניהו בתבוסה בשנת 1999 לאהוד ברק שהומלך וניצח בעזרת התקשורת שהתגייסה למענו בכל כוחה. את המחיר שילמנו כולנו שנה וחצי לאחר מכן ואותו הציבור שזרק את ביבי לכל הרוחות, התחנן אליו בסוף שנת 2000 שיחזור. בשלב זה ביצע נתניהו את טעות חייו, נמנע מלרוץ לראשות הממשלה והותיר את הזירה לאריאל שרון. ההיסטוריה הוכיחה כי על טעות זו שילמנו כולנו, לא רק הוא. בין לבין היה נתניהו המתריע המרכזי נגד פסטיבל הנסיגה מלבנון וטען כי האופן שבו בוצעה הנסיגה, יותר מעצם הנסיגה, יעלה לישראל ביוקר ויהווה ניצחון עבור האיסלאם הרדיקלי. ניצחון שרק יעודדו להמשיך בג'יהאד ויחזק את כוחו בעולם הערבי. בתקשורת לעומת זאת העדיפו לקדם את הגרסה לפיה הקטיושות של חיזבאללה יחלידו במחסנים. גם הפעם גילתה ההיסטוריה מי צדק. מחוץ לליגה לקראת ביצוע תוכנית ההתנקות היה נתניהו המנהיג בעל שיעור הקומה הגבוה ביותר שהתריע מפני השלכות המהלך, וצפה כי יוביל להתחזקות הגורמים הקיצוניים ולנפילת עזה בידי כוחות הג'יהאד העולמי. לכולנו זכורים תשדירי הבחירות של הליכוד שחזו כי ישראל צפויה לעמוד בפני איום טילים של בסיסים איראנים מהצפון, מרצועת עזה ואם ניסוג מיו"ש גם משם. כולנו גם זוכרים את הלגלוג בו נתקלו תשדירים אלו ואת העיתונאים שבחרו שוב להתייחס לנתניהו כאל מטורף רואה שחורות שאינו צועד עם רוח התקופה. ישפטו הקוראים בצידו של מי היתה האמת. בניגוד לתדמית שנוהגת התקשורת לצייר לנתניהו כזגזגן, כשקרן וכאדם היסטרי שמשנה את צעדיו מכל משב רוח, מגלה בחינה אמיתית של פני הדברים כי לאורך השנים מציב נתניהו משנה סדורה ומדיניות ברורה. דרכו מתבססת על אידיאולוגיה ציונית הגורסת כי אין להתקפל בפני הטרור ובפני האיסלאם הרדיקאלי אלא להתמודד עימו בתבונה, בנחישות ובסבלנות תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים. פעם אחר פעם מתגלה כי למרות הפסטיבלים התקשורתיים, השלום איננו מעבר לפינה וגם נסיגה והתחבאות מאחורי חומות וגדרות לא תפתור את הבעיה אלא רק תחריף אותה. בניגוד להבטחות השלום והחיים הטובים של השמאל ושפוטיו, מבטיח לנו נתניהו רק דם, יזע ודמעות. אך במקום להבין שהמציאות לא תיעלם אם נעצום את עיננו מעדיפים בכירי העיתונאים להרוג את השליח המביא את הבשורות הרעות. אם ננסה להתרומם מעל לרמת המיקרו ומעל לרכילות הפוליטית, נגלה כי מה שאנו רואים בשבועות האחרונים ומה שנראה בחודשים הקרובים, הינו הודאה של השמאל הישראלי כי אינו מסוגל להתמודד עם רעיונותיו ודרכו של בנימין נתניהו ולכן עליו להכפישו, לגדפו ולפגוע בו ובמשפחתו. השמאל הישראלי, והתקשורת בראשו, מניפים דגל לבן ומודים בהכנעה כי נתניהו גדול עליהם, הוא לא בליגה שלהם. רעיונותיו ואזהרותיו נכונים ומדויקים, לכן עליהם להשניאו אישית בתקווה שהציבור יקנה שוב את אותה סחורה חמוצה. |
|